רוצים לעודד התפרעויות אלימות לצד אחר אבל להרתיע מפגינים מצד שני?
אין שום בעיה.
פשוט תדאגו לתמריצים אפקטיביים.

אז מצד אחד, מפגיני קפלן מוגנים הרמטית ולא משלמים שום מחיר כבר שנתיים. מיארה שומרת עליהם, איסמן לא תובע איש מהם, התקשורת מלטפת אותם והשב"כ מעניק להם חסינות מלאה גם אם הם מבצעים מרי אזרחי - ובכלל זה ביצוע באופן שיטתי של המרדה, הפרעה לנתיב תחבורה, סיכון חיי אדם, קשירת קשר לפשע ועוד ועוד.

אבל מצד שני, בלי למצמץ לרגע - ועוד לפני שדיברנו על 'האנוסים' הרבים ועל אזרחים טובים שחוששים שאם יזדהו פומבית כימנים ותומכי ממשלה הם ייפגעו מבחינת קידום, הזדמנויות, מינויים, פרסים, תעסוקה וכו' - שליחים וסוכנים של רונן בר מרגישים מספיק בטוחים ב'עצמאותם' ואי כפיפותם לשום ביקורת או רסן למאבק פוליטי בימין. עד כמה הם בטוחים? עד כדי ניצול כספי המיסים שלנו כדי שהשב"כ יפעל בתקציבי עתק נגד הפגנות ימין סולידיות שקוראות לתיקון מערכת המשפט.

וכשמתרגלים לחפש,
מגלים את הדומיננטיות של מערך התמריצים בכל פינה ובכל כותרת.

השמאל הרדיקלי רוצה להרתיע או להשפיע על גורמי אכיפת החוק?
מצד אחד, באחד מהאירועים המופרעים שהיו לנו במציאות האנומלית של השנים האחרונות, רונן בר ומיארה חקרו ועצרו את מפקד ימ"ר ש"י (!) מועלם (ועל הדרך מקורבים נוספים של בן גביר). למה? בגלל שנסיונו להגשים את מדיניות השר הממונה לתעדף אירועים על פי החומרה ותוחלת הסיכון - ובתוך כך להתמקד בטרור ועבריינות פלסטינית ולא לכלות את כל המשאבים על גרפיטי ועבירות במדרג נמוך - הוא לא פחות משוחד(!!).

מצד שני, גם היום, מפקד המחלקה היהודית-ימנית טרם נשלח למעצר עד תום ההליכים על הודאתו המוקלטת בכליאת שוא, שיבוש הליכי חקירה, הפרת אמונים ושימוש לרעה בכוח המשרה בניגוד לס' 280 לחוק העונשין ועבירות רבות נוספות. (וגם פה, מכיוון שאין מה לבנות על חשוב שלכל הפחות איציק בם ושותפיו ימצו הליכים ויעתרו להעמדתו לדין פלילי)

האם יש מישהו שהכוונה הנסתרת פה לא ברורה לו?
היש ספק מה הסיגנל שנשלח לקצינים ופקידים בכירים שיושבים ומתבוננים במערכת 'אכיפת החוק' פועלת ב-200 קמ"ש (ובאופן עקום) בצד אחד ועוצמת עיניים בצד השני?

https://news.walla.co.il/item/3744025
למי שלא מכיר, הסיפורים הדי מחרידים של גלית דיסטל.
ושוב, לגיטימי לשנוא אותה ולהפגין מולה ולבקר אותה - עדיף, כמובן, בצורה עניינית כמה שניתן.
עם הסמכות בהחלט אמורה להגיע גם אחריות.

אבל יש פה מחנה שבעזרת שנאה, מחנאות, טמטום כרוני דמוניזציה והשחרה מוחלטת של היריב הפוליטי - ויתר לחלוטין על כללי משחק.

פייר, קשה להאמין שיש מישהו מספיק קלולס כדי לאלהמבין שמערכת פוליטית שבה מנרמלים תקיפות, איומים, גידופים, איומים, פגיעות בבני משפחה והחרבה מוחלטת של חיי השרים וחברי הכנסת (בעיקר אם הם מהצד הפוליטי שהתקשורת ומערכת אכיפת החוק לא אוהבים) -
היא מערכת שלא תוכל למשוך אנשים מוצלחים, חכמים ואיכותיים שינהלו עבורנו את המדינה.

ושוב, סוגיית התמריצים - והנסיון המוצהר של קפלן והשמאל הרדיקלי לפגוע באופן כמה שיותר כואב בחייו של איש ימין - רלוונטית כמעט לכל כותרת.

אפשר לאהוב את גלית דיסטל ואפשר לא. זה לא הנושא.
להפך, דווקא מי שרוצה להחליף את דיסטל, חייב לייצר אקוסיסטם שיאפשר תחלופה כזו ויעודד כמה שיותר אנשים מוצלחים להכנס למערכת הפוליטית.

יש מישהו שלא מבין שמציאות בה חברת כנסת/שרה נאלצת (לפי האמור כאן) לעבור מקום מגורים בגלל שתקפו אותה היא מציאות הרסנית?
יש מישהו שלא קולט שיחס מלגלג מקטין ואינפנטילי כמו זה של לוינסון פה (תוך נסיון מניפולטיבי לשאוב לגיטימציה להצדקה דה פקטו של האלימות על בסיס ירידה על סילמן מ"התקיפה שככל הנראה לא היתה בתחנת הדלק") הוא בומרנג שעוד יתהפך על כל איש ציבור ובכלל זה לוינסון, ובכירי מחנה השמאל ממערכת אכיפת החוק?

ובעצם, כמעט כל כותרת שאנחנו רואים מולנו היא חלק ממערכת התמריצים ההרסנית שנוצרה כאן.

וכמובן, גם הסיפור של בר הוא כל כולו חלק מזה.
שהרי רונן בר לא נאחז בקרנות המזבח ונלחם נגד הפיטורים למרות הכשלון המחפיר שלו -
אלא בגלל האחריות הישירה שלו לטבח 1,200 אנשים.

בר משוכנע, במידה רבה של הגיון, שהמסע הפוליטי שלו נגד נתניהו יזכה אותו בנקודות אצל התקשורת ומטורללי קפלן.
שבמקום להתאבד, כדברי וינשטיין, או להעביר את יתרת חייו בדכאון קליני מסוגר בביתו בלי להיות מסוגל להסתכל למשפחות הנטבחים בעיניים - הוא יהפוך לגיבור קפלניסטי ולכוכב של ראיונות סגידה אצל אילנה דיין.

משורה ישחרר רק המוות.
אבל מרשלנות פלילית שהביאה לטבח של 1200 הרוגים?
בשביל זה יש רלביזם.

ובעצם, כמעט כל כותרת שאנחנו רואים מולנו היא חלק ממערכת התמריצים ההרסנית שנוצרה כאן על ידי השמאל הקפלניסטי.

גם הסיפור של בר הוא כל כולו חלק מזה.
שהרי רונן בר לא נאחז בקרנות המזבח ונלחם נגד הפיטורים למרות הכשלון המחפיר שלו -
אלא בגלל האחריות הישירה שלו לטבח 1,200 אנשים.

בר משוכנע, במידה רבה של הגיון, שהמסע הפוליטי שלו נגד נתניהו יזכה אותו בנקודות אצל התקשורת ומטורללי קפלן.
שבמקום להתאבד, כדברי וינשטיין, או להעביר את יתרת חייו בדכאון קליני מסוגר בביתו בלי להיות מסוגל להסתכל למשפחות הנטבחים בעיניים - הוא יהפוך לגיבור קפלניסטי ולכוכב של ראיונות סגידה אצל אילנה דיין.

משורה ישחרר רק המוות.
אבל מרשלנות פלילית שהביאה לטבח של 1200 הרוגים?
בשביל זה יש רלביזם.

ומול הטירוף הזה צריך לעשות כמה דברים:
א. קודם כל, צריך לדבר על זה. אם ילד (או נכד) בן 6 של שופט עליון היה נתקל בטירוף כזה - ערוץ 12 היה פותח עם זה מהדורות במשך שבוע. לכל אחד מכם יש מיקרופון ותחנת שידור. אל תסתפקו בלהגיב על 'הסערה' שכמה עיתונאים מהשמאל הרדיקלי החליטו עליה. תדברו על הדברים החשובים.

ב. אחר כך צריך לפעול לגבי זה באופן פלילי. אסור לנבחרי הציבור לזלזל בכבודם. אין פה רק ענין אישי. זה סיפור לאומי, ציבורי וממלכתי. את הדרישה לשמור על ניהול אורח חיים תקין לא צריך לדרוש מרונן בר כלאחר יד. הדרישה הזו צריכה להיות ברורה, חדה ולא מתפשרת.

ג. מציאת חלופות לפקידים שסרחו - אם הפרקליטות השבכ והייעוץ המשפטי בוגדים בשליחותם - צריך למצוא פונקציות אחרות.
את ההדלפה של גלעד קריב מצאו בעזרת חקירה עצמאית של הכנסת. למה שהכנסת לא תחקור גם פגיעה בחברי כנסת ומשפחותיהם? למה שבמקום טקסים או גינוני כבוד אמיר אוחנה לא יקצה כמה מיליונים לחוקרים, מאבטחים ופונקציות בדיקה שיאפשרו לנבחרי הציבור לפעול באופן תקין לטובת הציבור?

ד. תביעות אזרחיות - גם השרים וחברי הכנסת צריכים לפעול באופן עצמאי. למה אבי דיכטר לא תובע אזרחית את הפורעת שדפקה לו מקל בראש? למה יריב לוין לא פועל מול המטורפים שחסמו אותו באלימות ביציאה מביתו? למה אין פונקציה מטעם הממשלה שתפעל מול הפוליטיקאים מיארה ואיסמן למיצוי החקירות וככל שהם ממסמסים את האירוע - עותרים נגדה לבגץ?! למה לאפשר לעברייני קפלן לא לשלם שום מחיר למרות עבריינות שיטתית ואלימה מצידם?

ה. תמריצים חיוביים מצד המחנה הלאומי והדמוקרטי - וכמובן, מול הטירוף הזה, ומול פשיטת הרגל של התקשורת ומערכת אכיפת החוק, צריך להעמיד איזשהו משקל נגד. זה שמקללים מישהו עוד לא הופך אותו לצדיק. אבל אם איש ציבור כמו שיקלי מבטא עמדה ציונית שפויה ונתקל באלימות והטרדות וגידופים ופגיעה בילדיו ואש גיהנום מצד התקשורת ומטורפי קפלן - המינימום של כל אזרח שפוי הוא לחזק אותו. לשלוח לו הודעה חמה ותומכת. לפרגן, לעודד, לייצר רשת תמיכה. להסביר שבפרמייריז הבאים הוא בטופ הרשימה שלו. אל תחשבו על שיקלי. תחשבו על זה שנמצא עכשיו על הגדר ומתלבט האם לעזוב קריירה מצליחה וחיים נעימים כדי לייצג את הציבור בפרלמנט הישראלי.

תמריצים זה הכל.
רוצים לשפר את נבחרי הציבור שלנו?
לפני הכל שפרו את התמריצים שלהם.

ובפינת התמריצים:
שימו בצד את התועבה המוסרית הבלתי נתפסת של פגיעה בילדים בני 6 ו-9 כאמצעי פוליטי.
אבל יש מישהו שלא מבין את ההשלכות של פרקטיקות כאלה על איכות האנשים שיבחרו לשמש כנבחרי ציבור?!
איזה בנאדם איכותי ומוצלח שאינו פסיכופט מוחלט יבחר להכניס את עצמו למקום שבו מערכת אכיפת החוק לא מגנה עליו, על משפחתו ועל ילדיו הקטנים מפני הטרדות בלתי פוסקות?

אנשים פה נדפקו לגמרי? האם נשאר עוול שהחסידים השוטים של דת החטופים לא יכשירו בדרכם המטורפת? יש סיבה לשקט המוחלט מצד שמאל מול הטירוף הזה? האם השב"כ וגלי מיארה לא יעשו אפילו הצגה של נסיון להגן על של שרים ומשפחותיהם?

כותב כבר כמה שנים כיצד דרדור המערכת הפוליטית הוא, בפועל, אינטרס חבוי של המיעוט שמקדם את שלטון המשפטנים במקום שלטון הציבור - אבל אחרוני השפויים בשמאל לא מבינים עד כמה זה הרסני? שאין שום סיכוי לתקן או לשפר את מדינת ישראל אם אלה יהיו התמריצים של נבחרי הציבור?

ומה באמת מצחיק פה?
שיש לפנינו נסיון עילג וגמלוני במיוחד לחזק את "תזת הנבצרות" ולהסביר לאזרחי ישראל שנתניהו המהוסס שבמשך עשרות שנים לא טורח לנקוף אצבע נגד בגץ היועמשית או מטורללים כמו רונן בר - ובהתאם לכך, כבר מי-יודע-כמה-זמן לא מצליח אפילו למנות פאקינג ממלא מקום לנציב שירות המדינה –
הוא בעצם דיקטטור אימתני וחסר מעצורים שעושה כל מה שהוא רוצה.

ברמה הפרטית, האיש המופרע הזה לוקח את הפרויקט הציוני כבן ערובה במסע הטיהור שלו.

עד לא מזמן, על כשלון קולסואלי ומדמם כמו זה של בר היה אפשר להתגבר עם אקדח ומכתב פרידה – ולכל הפחות עם הסתגרות בביתו למשך 30 שנה בדכאון קליני עמוק.
אבל היום? הכל בקטנה.
איך מתגברים על אחריות לטבח 1,200 איש? בלי בעיה.

כי משורה אולי תשחרר רק המוות, אך מאדישות פלילית והסתרת מידע קריטי מהנהגת המדינה שהוביל לטבח המוני, אפשר להשתחרר בקלות בעזרת 'מעשי גבורה רלביסטים' לתפארת הקפלניזם ויתר מטורפי ארצנו.

כי הרי אין פה שום טעם בטיעונים או עובדות או רציונאל.
אין שום דבר ענייני בתצהיר העילג אך מהונדס שלפנינו.

רונן בר הוא כשלון מקצועי שנכשל בתפקידו ובשליחות העל שלו – להגן על אזרחי ישראל ולספק מודיעין על כוונות טרור.

החושם שהשקיע משאבים אינסוף בגרפיטי ובאלימות זניחה למדי של קומץ יהודים, וזרק עם העבריינים במיליציה שלו נערים עם גוזמבות לתאים עם עכברים בלי ראיות –
לא טרח למצוא מקור סביר שיספר לו על 6000 נוכבות שהתכוננו כל הלילה לפשוט לאנוס ולטבוח יהודים באשר הם.

ומכאן הגיע כל ההליך.
הכל פוליטי.

אפשר לדבר בלי סוף על התצהיר הקפלניסטי-עד-גיחוך של מי שעמד עד לא מזמן בראשות השב"כ (ופורמאלית מכהן שם גם כיום)

על העדות הכבושה והגרסה המתפתחת מדי חמש דקות של בר.

על החוצפה של מי שבניגוד לחובתו על פי חוק ובניגוד להוראת הממשלה לא נקף אצבע נגד הסרבנות – ובמובנים רבים ניסה לעודד אותה בהדלפות, תדרוכים וספינים – להתלונן על בקשת הממשלה לאכוף את הדין ביחס לסרבנות ולדוחפיה.

על העזות של מי שכלל לא ניסה לבלום את שיבוש חיי אזרחי המדינה – בניגוד להתנתקות שם השב"כ פעל ב-200 קמ"ש בליווי המשפטנים לבלום באופן דרקוני מחאות מבעוד מועד – להזדעזע

על מי שפעם אחר פעם נכשל בהגנה פיזית על ראש הממשלה ועל השרים – וככל הנראה חלק מבכירי הארגון גם שיתפו פעולה עם הפורעים בהסגרת מידע ומיקומים – מתלונן על רצונו של ראש הממשלה להבטיח דאגה לבטחונו (אחרי שהחיזבאללה כבר ניסה לטווח את ביתו בקיסריה)

על הניתוק המוחלט של מי שהחוק מורה במפורש על כפיפותו לממשלה שרואה את עצמו – כמו היועמשית, כמו מחלקת בגצים, ואולי גם חלק מראשי הצבא – כזרוע הארוכה של שלטון המשפטנים, וככח חלוץ שעיקר תפקידו להיות מוכן ל'מבחן הטנקים' המופרע של אהרן ברק.

וכמובן, על הגרוטסקה בדיון משפטי שמתמקד, כביכול, בפרוצדורה ובהאם ואיך ומתי ובאיזו צורה ובאיזו התראה נערך שימוע לרונן בר – כשבפועל בר עצמו מצהיר שהוא אוטוטו מתפטר אבל יש פה נושאים עקרוניים שנוגעים לעצם סמכותה של הממשלה להיות אחראית על פעילות השב"כ.

אבל הרי כל זה מיותר, נכון?
האם נותר מישהו שלא הבין שאין פה אפילו מיליגרם אחד של ענייניות?
שהכל פוליטי וציני?

אז נכון, התרגלנו לכך שאין שום משמעות לחוק, סדרי דין או לפסיקה מחייבת - וממילא הציבור הרחב פחות רגיש לדקויות שכאלה - אבל חשוב מאד להבין עד כמה מבחינה משפטית האירוע שלפנינו הזוי.

רונן בר החליט שלא להתייצב בישיבת ממשלה כדי לטעון את טענותיו במקום אחר.
אם לא די בהזיה הזו לאחר מכן הוא גם נמנע מלעתור בעצמו נגד הממשלה.
במקומו קפצו כל מיני עסקנים פוליטיים שקשקשו טיעונים על סמך ציוצים, כתבות וספקולציות.
אבל בית המשפט, ובכלל זאת השמרן הדגול נעם סולברג, לא רק שלא בעט אותם מכל המדרגות - בנושא שגם כך הוא לא שפיט בשום צורה ומבוסס על חקיקה מפורשת ביחס למערכת יחסים בטחונית רגישה - אלא שקיים דיון ממושך, הוציא צו ביניים, טירפד דה פקטו את שליטת הממשלה בשב"כ, הדגיש בלי בושה שלסמכות שלו למנוע החלפת ראש שבכ שום קשר לאחריות שלו למה שקרה בפועל.
וכעת, איך לא, הוא גם מבקש לאסוף תצהירים כדי להיות בורר-על בסוגיית היחסים הבינאישיים בין ראש הממשלה לרונן בר הכפוף אליו -
בסיוע מיארה שבמקום לייצג את הממשלה מייצגת בחוסר סמכות גורם חיצוני בטענותיו נגד הממשלה.

אין לאנשים הללו שום בושה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts%5C21/760/088/N01&fileName=21088760.N01&type=4

מה שבאמת מדהים שאותו סולברג שכאן מאפשר את הבורדל כדי לא לריב עם אדוניו-חבריו להרכב, הוא בדיוק זה שחתום על פסק דין בן שש שורות (!!) בו יחד עם עמית ומינץ בית המשפט העליון דחה על הסף בבעיטת וולה את דודי אמסלם בבגץ 8876/21.

עזבו דיון של יום שלם. שש שורות זה כל מה שאמסלם זכה לו.
פסק הדין אפילו לא טרח להציע לצרף משיבים נוספים או להרחיב טיעונים, אלא פשוט קבע בלקוניות בשש שורות כי "על פניו העותר רב בריב לא לו", שאין לאמסלם שום קשר אישי לסעד המבוקש ובהתאם לדין "אין לעותר זכות עמידה להגשת העתירה"

בזמנו, למיטב זכרוני, ביקרתי את אמסלם על אופן ההתנסחות.
עדיין ניתן בהחלט לטעון שאפשר להתנהל ביותר קלאס ואפקטיביות - אבל כשרואים את אותו סולברג מקפץ ומרקד ומגמגם ומאפשר בורדל דיוני, הזעם של דודי אמסלם בהחלט מקבל משמעות חדשה.

שום משמעות למשפט.
פוליטיקה טהורה מושחחת וצינית

והכל, בזמן שיש עתירה תלויה ועומדת נגד מיארה בטענות משכנעות למדי - שלמיטב הידיעה מעולם לא הוכחשו או נסתרו באופן רשמי - על ניגוד ענינים במערכת היחסים שלה מול בר (ונדב ארגמן).

אין מה לראות פה, אפשר להתקדם. סך הכל היועצת המשפטית לממשלה, שסירבה להגן על עמדת הממשלה בעתירה,
שכזכור הוגשה על ידי טרדנים לא קשורים בשם 'הנפגע' רונן בר שבכלל סירב לעתור ולמרות זאת העתירה לא נבעטה על הסף -
כעת עברה לייצג דה פקטו את בר ולהגיש בקשות אישיות בשמו בענין תצהיר אישי נגד הממשלה שבית המשפט איפשר לו להגיש במסגרת הבורדל המכונה דיון בבגץ.

קונטקסט והרחבה מעניינת למדי לחובבי ז'אנר האיזון בין בגידת המומחים מול קונספירציה כדרך חיים:
פרק ובו דאגלס מארי מתארח אצל ג'ו רוגן בעודו גומז את דייב סמית' (סטנדאפיסט יהודון שמקושש לייקים ותשומת לב סביב שנאה לישראל) עם כמה התכתשויות מרהיבות במיוחד.

ובפינת המובן מאליו,
את התרומה של מארי לציונות מזמן כבר אי אפשר לפתור בעץ ובהגדרה כחסיד אומות העולם -
הפנומן הדגול הזה צריך לקבל יער שלם
https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=Ah6kirkSwTg&ab_channel=PowerfulJRE

קח גלולה אדומה אחת, אל תבלע את כל הבקבוק

מדמיין חבורת אשכנזים מקשישים וזועפים רוקדים חבוקים במעגל וזועקים בזעם ובאמונה יוקדת :
"בשלטון הבבונים אין אנו מאמינים אין אנו מאמיייניייים - ובמטוסיהם אין אנו מתייצבים אין אנו מתיייצביייים"

מניח שבטכנולוגיה של עוד שנה-שנתיים כבר הייתי יכול לעשות ב- AI סרטון איכותי עם אשכנזים מקשישים וזועפים רוקדים חבוקים במעגל ושרים בזעם מתריס :
"בשלטון הבבונים אין אנו מאמינים אין אנו מאמיייניייים - ובמטוסיהם אין אנו מתייצבים אין אנו מתיייצביייים"

כי כמו הביביזם, הטמטום בשיח הציבורי, הסרבנות, האקטיביזם השיפוטי, התמריצים ההרסניים לפוליטיקאים ועוד (ראו בהרחבה 👆) -
גם בגידת המומחים היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה הייתה ונותרה לנטרל את העמדה הציונית-לאומית של רוב העם ולאיין את יכולתו של הציבור למשול ולעצב את חייו באמצעות נבחריו.

והכל חלק מהתופעה המרכזית של העשורים האחרונים, בישראל ובעולם בכלל:
בגידת המומחים.

שוב ושוב אנחנו רואים קורלציה מובהקת בין פוליטיזציה של ארגונים לבין ירידה חדה במקצועיות במומחיות ובאיכות שלהם. זה נכון ביחס לצמרת השב"כ, לצמרת הצבא, לאקדמיה (במיוחד במדעי החברה והרוח) וכמובן למערכת המשפט.

ובגידת המומחים רק הולכת ומקצינה.
הכל, כמעין גלגל שוטה טראגי במיוחד.
שהרי מכיוון שהפוליטיזציה רק מחמירה, וככלל היא משקפת כמעט תמיד עמדות מיעוט אליטיסטיות וניידות של שמאל רדיקלי -
הציבור ונבחריו מתחילים להאבק במערכות הללו ולדרוש לתקנם ולהכפיף אותם לאינטרס לאומי או לכללי משחק כלשהם.

או אז, מחליט 'המומחה' שהגיעה שעת השין.
קץ הדמוקרטיה. מלחמה על כל הקופה.
הרי אי אפשר יותר להקפיד על קוצו של יוד ועל אתיקה מקצועית. זו מלחמה. הברברים מגיעים.
המבצר נופל. ארצנו משנה את פניה.
"אתה רציני?", ישאל 'המומחה' את הקולגה בשיחה כנה ונוקבת, "דודי אמסלם בשער המבצר ואתה מדבר איתי על ענייניות, דיוק בעובדות או התייחסות לטיעונים?!"

וכך, במקום שהמומחיות של אדם תחייב אותו ותציב לו רף גבוה של מקצועיות, דיוק -
היא משמשת לו ככלי משחית לעיוות מציאות לטובת השפעה פוליטית אידיאולוגית.

אובדן האמון מוביל תופעות הזויות וקונספירציות מופרעות למדי.

אבל אסור לשכוח לרגע את הבסיס - אינספור אנשי מקצוע שבוגדים בשליחותם ובגלל אג'נדות וטעמים פוליטיים משקרים בנושאים שמצויים בלב העיסוק שמכוחו אנחנו משלמים להם ומכבדים אותם.

ואם כבר אז עוד תזכורת:
הימין הפוליטי בישראל איטי, לייט אדופטר מתון ושמרני.

אבל התגברות המחאות והתסיסה בקרב האזרחים ששלטון המשפטנים פועל לבטל עבורם את הקלפי - שהדגמה שלה ראינו אתמול במחאה החשובה של ההורים השכולים -
רק חלך ויתגבר.

מתישהו, אם משה כהן אליה לא ישיג אותם עם טראמפ,
המחאה הזו תעבור הילוך.

למעשה, הימין כבר מבין שהדרך האפקטיבית הכמעט-יחידה להכריח את מדינת ישראל להגן עליה היא ליצור לחץ על הנהגת השמאל הפוליטי ששולטת במוקדי הכח.
הנהגה שמעשית אינה בובות הגרב המדקלמות של לפיד וגנץ אלא קהיליית משפטנים מצומצמת למדי שחלקה הגדול מרוכז בקמ"ר אחד בצפון תל אביב.

הם הולכים ומבינים שמה שחשוב הוא לא מי מחוקק את החוק אלא מי מפרש אותו. מי אוכף את קיומו.

מתישהו יבינו גם המוני מתיישבים ביו"ש ש-500 אנשים מוחים מחוץ לביתם של ברק ארז, עמית, מיארה ולימון חשובים פי מאה מהפנינג באביתר או מעגלי חיבוקים בלתי נגמרים.

כי השמאל החריב את כללי המשחק.
ומתישהו, גם הימין הישנוני יבין מה אפקטיבי,
זה רק ענין של זמן.

תזכורת תמציתית לזנות המשפטית חסרת הבושה של ברק ארז - למי שמעוניין

אגב חוסר בושה,
למשפטנים מביניכם,
ממליץ לחזור מדי פעם לפסק הדין האזרחי הגרוע והמביך ביותר שפורסם בעשור האחרון בבית המשפט העליון (הישג מפוקפק ביותר) בענין ג'עאוני בו הפכו ברק ארז ועמית ארבעה שופטים בערכאות הקודמות בהליך שנמשך למעלה מ-20 שנה.

פייר, אפשר לכתוב סמינריון על הזנות המשפטית שברק ארז (ועמית באופן מתוחכם יותר) מבצעים פה.
(בונוס מיוחד לקוראים הנאמנים: דעת מיעוט מנומסת, מליצית וחסרת משמעות של הסמרטוט המדופלם המאחד וההו-כה-שמרן נעם סולברג!)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/21/010/024/a25&fileName=21024010.A25&type=4

עכשיו, זה סיפור 'קטן', וכנראה לא הכי חשוב, שטובע במלל חמקמק ולרלרת אינסופית - כמו כל עוול, גם כאן רטוריקה ארכנית וז'רגון מקצועי היא התרופה הטובה ביותר - אבל כדאי להבין שהסיפורים האלה הם יומיומיים.

עוד סיפור שבו אנשים ששונאים אותנו ילכו ויישתקעו במדינת ישראל בחסות שופטי העליון.

אבל זה גדול מזה.
יש פה אנשים שמזמן איבדו בושה.
אנשים שלקחו את ארגז הכלים המשפטי שבידם והפכו אותו - בנכלוליות אין קץ וביומרות פרוגרסיביות ואנטי ציוניות כמעט בלתי מוסתרות - לכלי נגד מדינת ישראל.

המחאות נגד הפוליטיקאים המופקרים האלה - לא מתקרבות לדגדג את הנזק שהאנשים האלה מייצרים בפועל למדינת ישראל.

ובכן, אם תהיתם, למרות שהיא ערכאה ערעורית (ומבחינה מהותית בערך גלגול שישי) דפנה ברק ארז לא היססה לקבל את כל טענותיה של העבריינית שבאה מרקע בטחוני וכיום גם בנה הוא מחבל רשמי – ועל בסיס ניתוח ספקולטיבי קבעה כי "ניתן להתרשם" שכל הערכאות הוועדות, הגורמים המקצועיים, השופטים ושני שרי הפנים שלפניה שגו עובדתית -
ורק היא צודקת בקשר לקבלת טענותיה של העבריינית .

לכן, איך לא, החליטה ברק ארז לבנות קונסטרוקציה משפטית שתסביר שבגלל טענות האלימות, משום מה, היא לא הסדירה את מעמדה (למרות שהעבריינית כן ניסתה להסדיר רק נדחתה מטעמים בטחוניים!) לבטל את פסק הדין של משרד הפנים אישרה מתן מעמד מטעמים הומניטריים.

האח הידד!

אה, ועל הדרך ברק ארז והעליון כמובן מסרסים (עוד יותר) את הוראת השעה בענין איחוד משפחות, מפזרת אינספור מניפולציות הטעיות ודריסת כל מי שמנסה לשמור על גבולות ישראל (בחסות רטוריקה פמיניסטית) -
וכמובן פוסקת למוקד להגנת המחבל הוצאות של 15 אלף שקלים.

ומה זה בעצם אומר בירוקרטיה התאבדותית בחסות אויבי ישראל?

שמיד אחרי הגשת הבקשה של אם המחבל העבריינית שבנוסף כבר סורבה בעבר בנסיבות בטחוניות,
בן רגע ממש,
אחרי עתירה, דיון בוועדה, דחית הבקשה שכן היא נובעת מטעמים כלכליים, הגשת עתירה נוספת (באותו יום!), השבת המקרה לבחינה נוספת של הוועדה, ערר לבית הדין העררים, קיום דיון נוסף של הוועדה, המלצה מקצועית לדחות את הבקשה, אימוץ המלצת הוועדה על ידי שרת הפנים שקד, הגשת עתירה נוספת, דחיית ההחלטה בשל עבריינות של האשה סימנים שהיא משקרת וטעמים נוספים ערעור לעליון, התעקשות המדינה, קיום דיון, לחץ של ההרכב (עמית, ברק ארז ושטיין) לחזור ולשקול שוב הנפקת היתרי שהייה לעבריינית, דיון נוסף בוועדה, הותרת הערעור תלוי ועומד, עריכת שימוע לעבריינית, המלצה נוספת של הוועדה לדחות את הבקשה בשל מספר טעמים ובהם הסכנה הבטחונית והפלילית של בנה של המערערת, אישור נוסף של שר פנים (אחר) להמלצת הוועדה, וחזרת הערעור בדלת האחורית לאותו הרכב –
נגמר הסיפור.
ומה לדעתם פסק בית המשפט העליון ירום הודו?

ובכן, במרכז ענייננו סיפור אהבה פלסטיני אינטר גלקטי שאיכשהו שוב נגמר בכספי המיסים שלכם.
הבעל היה תושב קבע וברנש מפוקפק ממזרח ירושלים, האמא פלסטינית ושוהה שלא כחוק במדינת ישראל כ-25 שנה, בקשה לאיחוד המשפחות הוגשה בעבר אך נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית.
לאחר שהבקשה נדחתה (וכשהמשפחה כמובן בארץ) גם הבן התברר כמחבל וכיום הוא כבר יושב בכלא בשל עבירות בטחוניות.
נו, מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, לא אלמן ישראל.
אחרי כמעט 20 שנה ששהתה שלא כחוק בישראל ואחרי שבעלה מת האמא העבריינית הגישה בקשה נוספת לועדה המקצועית המייעצת למתן מעמדים הומניטריים. הפעם עם טענות לאלימות הבעל (שמת כבר) – בלי להציג כמעט שום ראיה או אפילו תמונה, דוח רפואי, עדות חיצונית או תלונה למשטרה -
אלא רק דיווח לקוני של פקיד רווחה שחובר לפני הגשת הבקשה (ואחרי מות הבעל!).
מה הקשר של אלימות של בעל שמת כבר לכך שבקשה שכבר הוגשה נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית בשל האיחוד?
ובכן, אולי תבינו בהמשך (ספויילר: לא תבינו)

כי אז, חברים, נכנסו טחנות הצדק המפוארות והתאבדותיות של מדינת ישראל לטחון.

אוקיי, היה לכם יום סביר, אז הגיע הזמן שנספר לכם עוד סיפור על עוד הצלחה מפוארת של המוקד להגנת המחבל ("הפרט"), שהצליחה לייבא לכאן עוד משפחת מחבלים מפוארת הודות לשופטי בגץ.
הכל, בהמשך נסיון לפורר את מדינת ישראל בחסות הפוליטיקאים עוטי הגלימה שלנו.
אבל תחזיקו חזק, כן?

מזל שהטייסים מעודדי הסרבנות רק ניסו לפרק את הצבא בזמן מלחמה ולכן הרמטכל ומפקד חיל האוויר מזמנים אותם לפגישות התחנפות ומרימים אותם כוסיות יין בחברות -
אם הם רק היו לוחמים שעושים משהו חמור באמת כמו לרסס גרפיטי של מגן דוד, אז הם כבר היו רואים מה זה!

ועוד נקודה עקרונית, אם משחקים בתאטרון ה'משפט המנהלי'.

נשים בצד את הפרשנות המופרכת של מיארה על כך שצריך לחזור לועדת גרוניס. היא מופרכת -ונובעת מהטיות פוליטיות וניגודי ענינים - אבל זו משפטנות טרחנית ולא נכנס אליה.

אבל מה שהרבה יותר ברור זה שכל הטענה הזו מתבססת לא על חוק ולא על תקנות אלא על החלטת ממשלה.

המשמעות פשוטה מאד. הפה שאסר הוא גם הפה שהתיר.
במלים אחרות:
גם אם הפרשנות היתה נכונה, זכותה של הממשלה לשנות החלטות ממשלה מן העבר, וכך בדיוק היא עשתה.

ועוד נקודה בסיסית שצריך להזכיר: תוצאות הקרקס הפוליטי שאנחנו רואים באולם ג' הוכתבו על ידי הפוליטיקאי עמית כבר בקביעת ההרכב.

ברגע שהפוליטיקאי עמית בחר בכוונת מכוון שהפרשה ההו-כה-חמורה-ותקדימית-שתשליך-על-כל-השירות-הציבורי (כך, כטענת היועמשית) הכתיב את הרכב השלושה (עם ברק ארז וסולברג) הוא כבר יכול לעשות מה שהוא רוצה.

רוב אוטומטי וכוח מוחלט לעצב את הדיון ואת תוצאותיו.
הכי גרוע שיכול לקרות - דעת מיעוט מנומסת וומליצית של נעם סולברג.

כי בעצם,
למה להסתכן עם הרכב של חמישה ולהוסיף את מינץ ואפילו יוסף אלרון שלא עשוי מהחומר השיפוטי של שופטי עליון ולא מתקפל בפני כל גרעפס של עמית?

דפנה ואיציק ינהלו לנו את המדינה.

בלי אלרון, בלי מינץ, בלי אבות שכולים שצועקים, בלי קהל בדיון, בלי כל הבבונים והנודניקים שבחרו בממשלה הזו, עם יועצת בניגוד ענינים בעצמה ועם עוד שמונה עותרים לא-קשורים-לכלום שיעזרו לנו לייצר פסאודה של הליך משפטי.

אין ספק -
בניגוד לממשלה שאולי לא דקדקה אחרי קוצו של יוד -
זו פרוצדורה מדהימה, מסודרת ונטולת פגמים מצד בית המשפט.

יושב בנאדם, מחליט לא לעתור, נהנה ממעמדו כמשיב, משאיר את הפתח לשמונה עתירות שמבוססות על ציוצים כתבות וספקולציות -
ואז הוא מבשר באמצעות צד שלישי שאולי יואיל בטובו להגיע כמומחה-יודע-כל ולענות בדלתיים סגורות על שאלות.

וישאל השואל שאינו מטומטם גמור:
אם בלב הדיון עומד שיח כל כך אינטימי ורגיש עד שהוא חייב להתנהל בדלתיים סגורות, אז מה הקשר לכל העותרים ולפמפלטים שהם חיברו עוד לפני קבלת ההחלטה בממשלה?

ויותר מכך, אם מדובר במידע בטחוני כל כך רגיש וחשאי ובטחוני עד שכל-כולו צריך להתקיים בדלתיים סגורות, באיזה עולם ערכאה שיפוטית יכולה לדרוס פה את פעילות הממשלה? למה זה שפיט? איך זה יעיל לכפות קשר כל כך אינטימי הדוק ורגיש?

בעולם של היסודות המשפטיים הכי קרדינליים, גם קלף 'השימוע' או זכות הטיעון - כאילו היינו בדיון על אחמש בסלקום - בטל מאליו בנסיבות שלפנינו.

כי בואו נניח שאנחנו לא מדינה במלחמה אלא אסופת לבלרים ופקידים. מין שלטון מגה-בירוקרטי בו גם במקרה של פקיד כושל שכל הממשלה שנהנית מאמונה של הכנסת סבורה שצריך להחליפו - עדיין חייבים לערוך לו דיון מקיף ולאפשר לו להציג מסמכים או להתייעץ עם עורכי דין או וואטאבר.
נניח.

הרי ברגע שאותו פקיד נמנע מהדיון הבסיסי שהוזמן אליו בו עלו הטענות נגדו - הוא ממילא מנוע מלהעלות טיעונים כאלו.
אם לא אפשרת לפורום המחליט להתחיל לשמוע את הטענות שלך - איך אתה יכול לטעון על כך שלא יכלת למצות אותן עד תום?

להקשיב לדיון הזה זו חוויה נפשית לא פשוטה למי שמכבד את עולם המשפט ואת היסודות המרכזיים שלו.

עד איפה הדברים מגיעים?

העסקנים הפוליטיים עם הגלימה אשכרה מעזים לדבר על פרוצדורה של שימוע - כאילו היינו בהחלפת מנהל קופה ביוחננוף - מול ראש משטרה חשאית שפאקינג לא הגיע לישיבה שבה נדונה סוגיית סיום העסקתו.

הרי על מה הדיון המופרך הזה?
על האיש שבליל השישי באוקטובר לא ספר את ראש הממשלה ולא יידע אותו,
שבשנה וחצי מאז תידרך והדליף ללא סוף בכל פינה נגד הממשלה שמינתה אותה, שסירב להגיע לישיבה שבה הממשלה שהוא כפוף לה על פי חוק דנה בהעסקתו,
ושגם היום לא טרח לעתור (או לפנות לבית הדין לעבודה) או אפילו להתייצב לדיון בעניינו -
והעסקנים טוענים בשם רונן בר הכושל על פרוצדורה?
עד כמה אתם חושבים שכולנו מטומטמים?!

יש פה ענין קריטי שגם הלא-משפטנים מביניכם צריכים להבין.
דחיית התיק כשהנפגע לא עותר הוא הארד-קור משפטי.
זה האלף-בית של דיני המשפט המנהלי כפי שהותוו במשך עשרות שנים על ידי בית המשפט העליון בעצמו.
גם אחרי רמיסת מוסד זכות העמידה בידי הפוליטיקאים בבגץ, מבצר אחר נשמר בקפידה - אין עתירה ציבורית כשיש נפגע אישי שלא עתר.

למעשה, אינספור הליכים דומים נבעטו על הסף אחרי חמש דקות בהעדר עותר.
בית המשפט העליון לא מצמץ לרגע גם כשדחה בכמה שורות עתירות של שרים בממשלה (!) - כי ציין שהנפגעים האישיים

אבל פה? המשפט נמחק ונברא מחדש.
שתי מערכות משפט לשני מחנות פוליטיים.

אין היום אדם בישראל, טיפש ונאיבי ככל שיהא, שלא מבין שהרטוריקה המשפטית היא רק כסות לאג'נדות פוליטיות-מחנאיות.

זה לא משפט זה בורדל פוליטי חסר בושה.

כדאי לא התבלבל.
קילומטרים לפני הפלפולים, הססמאות והנסיונות של העסקנים לעטות על עצמם ארשת חמורת סבר ולבחון את ניסוח החלטה 1148 אל מול סעיפי 4602 וביחס אל תחולת החלטה 4470 או כל ממבו ג'מבו אחר -
עצם הדיון פה הזוי בכל היבט וענין.

עוד לפני אי השפיטות, כיבוד הרשויות, רמיסת יחסי אמון שבין הממשלה לנושאי המשרה הכפופים לה - ואפילו לפני הוראות החוק המפורשות - אין פה אפילו התחלת הליך.

אם רונן בר לא עותר -
אין עתירה.

מאה אחוז חוצפה,
אפס אחוז מודעות.

משתין על הקבר של אביו אותו רצח - ותוך כדי ממרר בבכי שהוא יתום.

רגע רגע רגע, אז קידוש 'חופש המחאה' בכל מחיר מביא לפיצוץ דיונים גם אצל הפוליטיקאים הלא נבחרים?

שוד ושבר הלם ותדהמה חזיז ורעם,
מי ראה את זה בא?!

בתמונה: פוליטיקאים ציניים שהחריבו את מוסד בית המשפט העליון

זו לא פרשנות רדיקלית, קונספירציה או חשדות.
המטרה הכמעט מוצהרת של כל מה שאנחנו עושים היא להגיע להסכם נוסף עם הנאצים בצד השני.
הסכם שבו תמורת שחרור מספר בודד של אזרחים ישראליים יהיו עוד אלף רוצחים ונאצים בחוץ ועוד צינור חמצן נוסף, ועוד דלק וציוד וכמה חודשים טובים של מאגרים, ועוד הזדמנויות להיערך ולמלכד את הרצועה ועוד סיכון שבינתיים יקרה משהו (כאן או אצל ממשל טראמפ) שיעכב את הכל.

יכול להיות שדת החטופים כל כך חזקה ודומיננטית ש'אין ברירה' אלא להמשיך להימרח כך במשך חודשים וכנראה שנים.
אני חושב שלא, אבל זו כנראה עמדה לגיטימית.

אבל את המציאות הפשוטה כדאי לזכור -
יש לנו הזדמנות היסטורית של פעם בחיים של מדינה ואנחנו לא באמת מנצלים אותה.

תזכורת, סתם כדי לשמור על השפיות:
המערכה בעזה היא אירוע סהרורי וחסר כל הסבר רציונאלי.

בפועל, על אף שהאימפריה הגדולה בעולם עומדת מאחורינו במאתיים אחוז, אנחנו עדיין מנהלים מערכה סטנדרטית ופושרת למדי - בטח לא 'שערי הגיהנום' או משהו שמתקרב לזה.
אז נכון, היו צעדים סבירים (כמו פגיעה בדרג המדיני) שכל נהג מונית ממוצע היה מבצע אותם בערך 5 שעות אחרי הטבח. והייתה גם התחלה מסוימת של העברת נאצים לארצות אחרות.
ועדיין, אין השמדת מאגרי מזון ודלק לאויב, אין פינוי נחרץ באש (בית לאהיה כבר על 4-5 הודעות פינוי), ובטח שאין מערכה כוללת שנועדה להשמיד את האויב.

והכל למה?
בגלל טירוף דת החטופים.

ושוב, ההרחבה פה מיותרת למדי.
שרשורים מפורטים על אכיפה בררנית עם סימוכים והדגמות ותמונות היו רלוונטיים, אולי, בתחילת דרכי ברשתות אי אז בשנים.
אבל כעת?
הכל כבר נעשה מהמקפצה.
המערכת מושחתת כמעט באופן הצהרתי.
בלי להסתיר. בלי למצמץ. בלי לעשות כאילו.

הנה, טרי מהתנור, קחו לדוגמה את אילה פרוקצ'יה - עמוק בלב האליטה המשפטית - שלא מתביישת לשדל המוני אנשים למרי אזרחי.

במדינה נורמאלית, היא כבר הייתה מאחורי סורג ובריח. למעשה, מבחינת החשש מאמירותיה, עצם המעמד המשפטי שלה הופך את קריאותיה למרי אזרחי לבעלות משקל נכבד במיוחד - ואת הפרות החוק שהיא תגרור לענין ודאי.

אבל בישראל 2025,
השופטת בדימוס ששלחה נערות בנות 14 לכלא בשל הפרת הסדר הציבורי, ומכיוון ששלטון החוק מעל הכל -
לא חוששת מכלום.

אז נכון, אחרי הכל,
פרוקצי'ה עבריינית מוצהרת שדורסת את עצם שלטון החוק.
אבל היי, למה שלפרקליטות שלנו יהיה אכפת?
היא הרי במחנה הנכון.

(אגב, לפי החקירות, אצל קליין המכלול של הנסיון להסתיר אפילו חמור יותר כי משום מה אחרי שהפלאפונים שלה נהרסו ונזרקו לבריכה -
היא גם לא העבירה את המידע המגובה של הווטסאפ לטלפון החדש.
יותר מזה, היא גם הקפידה לא להגיע עם פלאפון לחקירות)

ואם כבר זריקת פלאפונים לבריכה, הנה הנחקר מומי משולם מסביר - לאחר שעומת עם כך ששורה של פלאפונים של הדס קליין נגנבו, נשברו וכמה מהם נזרקו לבריכה, לטענתה על ידי פאקר (!!) - למה הוא מאמין לכל מילה שלה.

במלים אחרות: יש כאלו שהפלאפונים שלהם נופלים למים וזוכים לביזוי ציבורי - ויש כאלה שמקבלים ראיונות מעריצים בפריים טיים.

הכל שאלה של פוזיציה.

ובקיצור, עמית פולק ו/או אשתו נהגו בגמלוניות בחשש שלהם שהתכנים הפרטיים שלהם יהפכו לנחלת הכלל. זה נכון.
אבל הלגלוג של גרינצייג מתעלם מהקונטקסט הרחב, למרות שככתב משפטי בקי הוא ודאי מכיר אותו היטב.

הוא מתעלם מהטריגר של הפיכת פולק לאויב קפלן,
מתעלם מניגודי הענינים במחש,
מהתהליך הממושך של הפיכת מחש לגוף פוליטי חסר כל יושרה,
מהפרקטיקה הנוהגת של הדלפת מידע אישי,
מהמדיניות השיטתית של מיארה שלא לחקור את העבירות החמורות הללו (ולפי הטענות גם להדליף בעצמה),
ובעיקר מהסלקטיביות בשאלה את הפלאפון של מי יתפסו.

אז נכון, תמיד אפשר להיות יותר ענייני מחושב ושקול. כך גם ראוי. בעיקר אם אתה קצין משטרה. אבל קל לשפוט מהטריבונה, ומנגד קשה מאד להבין באמת איך זה מרגיש כשמערכת רבת כוח ונטולת בלמים מנסה לחסל אותך.

כשהמערכת עקומה, רשלנית ורקובה מהיסוד,
וכשהאכיפה הבררנית כמעט לא מנסה להסתיר את עצמה -
לא רציני להתמקד בפעולה טיפשית של מי שסומן כמטרה על ידי המערכת.

וזה אולי העיקר: הבחירה את מי מתי ואיך לחקור, היא הכל.
הכוח להחליט את מי חוקרים, ומתי, באלו אמצעים ובאיזה לחץ ובאלו מחירים כדאי לנסות להשיג עדי מדינה - הוא מה שהופך 'חשד', 'כשל' או 'שגגה' לפרשה פלילית חמורה.

כולנו מבינים מה היה קורה אם היינו תופסים פלאפונים של דמויות כמו עמית, מיארה, ברק ארז או איסמן. האם היינו מגלים פרטים מעניינים על ישיבות כאלו ואחרות של ועדות לתכנון ובניה? על תיאומים ביחס לתיקים או ועדות? על הדלפות פליליות לתקשורת? סתם מידע מביך שאצל תובע אקטיביסטי מספיק היה ניתן למסגר כהפרת אמונים?
התשובה ברורה לכולנו.

בנקודת הזמן הזו, באופן הרסני מאין כמוהו, ברור לכולנו שהצעדים הדרקוניים ינקטו תמיד כלפי צד אחד בלבד - וכמעט ללא קשר לעוצמת החשדות או לחומרת העברות. לא, חא. עוצמת החקירה היא כמעט באופן גורף פונקציה פוליטית-ציבורית של 'מחנאות משפטית'.

וכאן צריך לזכור גם את המלחמה שנוהלה על מח"ש - כדי להפוך אותה לגוף שנאמן למלכים מהפרקליטות ולא לממלכה.

אין זמן מקום ופנאי לתאר את הכרונולוגיה העגומה שבה אלשיך ("אתה הרי יודע שאני מומחה בפירוק ארגונים עוינים") בר מנחם ושי ניצן הצליחו להפוך את מח"ש לכלבלב תקיפה למשימות מיוחדות.

כך, בשנים האחרונות הושמעה ביקורת חריפה מצד בכירי מח"ש רבים על "סירוס" המחלקה בידי ראש מח"ש החדשה עו"ד קרן בר מנחם ועל מוכוונותה הפוליטי.

למעשה, די להתבונן באופן הניהול של התיקים המרכזיים בידי מח"ש בשנים האחרונות - כדי להבין את המגמתיות הברורה.

ובעוד היבט - מעבר לשאיפות הפוליטיות הברורות, יש גם שאלות רבות נוספות של מנהל תקין, כשלים במח"ש וניגודי ענינים.

בין היתר, מה בדיוק הקשר בין קרן בר מנחם לחלק מפעילי המחאה?
צריך לשים לב. בעוד שצד אחד נמדד, נחקר, נבדק ונשפט על כל צעד ושעל - הצד השני אפילו לא רואה את עצמו מחויב לספק גילויים על קשרים וניגודי עניינים.

אין כרגע מספיק נתונים כדי להכריע ביחס לעוצמת הקשר הנטען (שלפי הכתבה גם היה רלוונטי כחלק מחקירות פולק) - אבל כשצד אחד לא מחויב אפילו בשקיפות וגילוי מינימליים, זה נותן לנו קונטקסט על מהם "כללי המשחק" ואיך הם נאכפים.

אבל זה לא נגמר.
כי הרי תפיסת הפלאפון בישראל 2025 היא הרבה יותר מרק רשת דיג.
כידוע, תכני פלאפון שמכילים חומרים שיכולים להביך נבחרי ציבור ימניים כאלו ואחרים - מוצאים את דרכם במהרה אל ספיישלים מיוחדים שמשקיעים מאמצים אדירים בעריכה מגחיכה והבלטת נקודות מסוימות -
כדי להלעיג את החבר'ה הרעים.

עזבו שניה היבטים פליליים,
האם אתם הייתם מוכנים שתכני הפלאפון שלכם - אישיים, מקצועיים, אינטימיים, חשאיים ומה לא - יהיו במרחק פוטנציאלי של 10 שניות מאנשי תקשורת שרוצים מאד לקבור אתכם ציבורית?
גם ל"ו הצדיקים שבדורנו היו נחרדים מתרחיש כזה.

וגם כאן, אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר - מערכת שלא רק שמסרבת לחקור הדלפות ושימוש לרעה במידע רגיש של נחקרים אלא שבמקרים רבים בכירי המערכת הם אלו שעומדים מאחורי ההדלפות העברייניות.

גם בהיבט הזה,
פולק לא פועל בחלל ריק.

אבל זה עוד הרבה יותר רחב מזה.
כי לכל הסאגה של פולק, ולשורת החקירות שלו - שכוללת שורה רחבה של נסיונות ובדיקות שקשה שלא להגדירם כרשת דיג - יש נקודת התחלה ברורה.
כן, פולק סומן כאויב של קפלן.

חטאו היה, איך לא, האשמה בהתייחסות אגרסיבית מדי למחאה.

זה די מדהים כשחושבים על זה. מחאה שכמעט שנתיים, ובחלק ניכר מהתקופה מדי יום, חוסמת צירים ראשיים, תוקפת ומטרידה נבחרי ציבור ועושה בערך כל מה שהיא רוצה בלי שנוגעים בה - הופכת את עצמה לקורבן של אגרסיביות משטרתית.

והנה התמונה בה הצטלם פולק עם בן גביר והאיום המפורש של הפוליטיקאי בעל המיקרופון יוסי מזרחי בשם גורם עלום - "זה עוד יעלה לו ביוקר".

רק תסתכלו על הכותרת.
ככה נראה ראש של סוס בישראל של ימינו בה נוהג שלטון המשפטנים.

מאיפה נתחיל?
ובכן, קודם כל, אם כבר מדברים על העדר חכמה – במקרה שלפנינו היה צריך שניים לטנגו. אפילו שלושה.

כי גרינצייג מציג שרשרת אירועים במסגרתה מח"ש פועלת במהירות שיא וכך "מיד לאחר מכן היא מקבלת עיכוב ביצוע" אבל התמונה הרבה יותר מורכבת מזה.

למעשה, העובדה שפולק קיבל חזרה את הפלאפון שלו נובעת קודם כל מרשלנות מביכה של הפרקליטות ושל מצ"ח שלא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע מיד עם ההחלטה. כן, אנשי מקצוע ברמה הנמוכה ביותר.
עד כדי כך רשלנים שסולברג ברעת"ח (רשות ערעור תפיסת חפץ, אם הייתם במתח) מבקר את התנהלותם - ומוסיף עוד עקיצה לשופט המחוזי שלשיטתו שגה גם הוא.

במלים אחרות, יש סיבה שפולק קיבל את הפלאפון - רכושו הפרטי, יש לזכור - מלכתחילה: רשלנות הפרקליטות.

כידוע לעוקבים הוותיקים כאן, גרינצייג הוא עיתונאי מצוין, לטעמי.
חכם, חד, ביקורתי, מעמיק, משתדל מאד לשלוט בפרטים. עיתונאי חריג מאד בנוף - בטח בזה של דוברי המשפט המצויים שבעיקר מעבירים מסרים ממיארה ושות'.

אבל הקטע המלגלג הזה על הפלאפון של מפקד תחנת חדרה שהמערכת מתנפלת עליו על כל מה שיש - הוא לא הגון. ובעיקר, לא משקף את הקונטקסט המלא של הסיפור בכל כך הרבה דרכים והיבטים.

כי אי אפשר לדבר על סגן ניצב עמית פולק -
בלי לדבר על הפוליטיזציה של מערכת המשפט שיצרה לנו שתי מערכות חוק שונות לגמרי - לפי השיוך הפוליטי.

וכשמבינים את מטרת העל, לנטרל את הרוב בויכוח הציבורי,
הכל פתאום נהיה ברור מובן וטבעי.

למה יש פה עידוד בלתי-פוסק של שנאה תהומית תוך הבלטה אישית של דמונים כמפחידים והצגת היריב הפוליטי כמפלצת חסרת אנושיות?
כי הרבה יותר קשה להסכים עם מישהו כשמסבירים אתה שונא אותו.

למה כל דיון הופך לביביזם ולביבי-לאביבי? למה מפת המחשבות לגבי כל נושא מתחלקת תוך רגע למחנאות אוטומטית? למה אין אפילו טיפה של מורכבות? למה הכל מקבל גוונים של היסטריה וקץ הדמוקרטיה והלכה המדינה? למה יש נרמול של טמטום תוך דחיקת גליקמנים גנצים ורפי שכל אחרים לקדמת הציבוריות הישראלית?
כי כהשכל מטומטם היסורי ומחנאי, הרבה יותר קשה לממש נושאים שבקונצנזוס ומהצד השני הרבה יותר קל להשאיר פטריוטים וציונים במחנה שכבר שנה וחצי מקדם כניעה בכל החזיתות.

למה שוב ושוב אנחנו שומעים איומי סרבנות, שביתות פראיות במשק ובאקדמיה, נסיונות שקריים (במכוון) לשכנע את העולם שישראל הופכת ללא-דמוקרטית, קמפיינים (כושלים) לפגיעה כלכלית והוצאת כספים מישראל וכמובן חסימת צירים ראשיים ופגיעה בזכויות הכי בסיסיות לתנועה עיסוק חיים ובריאות?
כי כשהמחנה האידיאולוגי שלך מכיל 5-10 מנדטים, אז טרור כלכלי ולאומי הוא השיטה הכי יעילה בארסנל שלך.

למה יש עידוד מובהק - בעזרת עמותות, אקדמיה, נרמול משפטי ופקידותי, עידוד תקשורתי - ללחץ וכפייה בינלאומית מטעם האג, האו"ם, הסטייט דיפרטמנט וביידן או ממשלים עוינים בעולם?
כי כשאין לך רוב בציבור הישראלי, איו יותר טבעי מלהעביר את קבלת ההחלטות לאנטישמים, גורמים אנטי ישראליים ואליטות פרוגרסיביות שאצלם העמדה שלך נהנית מרוב ברור.

וכמובן, למה יש מגמה מתמשכת להעביר את כל סמכויות הפרלמנט והדרג הנבחר לפקידים לא נבחרים?
הו, כמה פשוט ומתבקש. כי אם לנבחרי הציבור אין רצון או אינטרס להגשים את האידיאולוגיה הפוסט ציונית שלך, כי הם לא ייבחרו שוב לכנסת, המסלול האולטימטיבי שלך הוא להעביר אותו למיעוט של אליטות, עם מערך תמריצים אחר וקבוצת ייחוס שונה לחלוטין, כדי שתפעל בבריונות ומתחת לרדאר לקבוע מדיניות כנגד עמדת הציבור הישראלי.

ובקיצור, מאוטנר צדק, אם כי כתיבתו דלה ומצומצמת ביחס להיקף התופעה .
המלחמה של השמאל בדמוקרטיה, על כל נגזרותיה -
היא לא באג אלא וואחד פיצ'ר.

ויש פה נקודה חשובה.
זה אפילו קיצוני יותר מזה.

מכיוון שמבחינה אידיאולוגית השמאל (ובטח השמאל הרדיקלי שכבר שנים נהנה מדומיננטיות יתר מול השמאל הציוני) הוא מיעוט שנכחד והולך,
אז ממש כמו שנאה תהומית, מחנאות אוטומטית, טמטום טהור, איומי סרבנות, כפייה בינלאומית מטעם האג או ממשלים עוינים, שביתות הפראיות במשק, איומים על פגיעה בכלכלת ישראל והוצאת נכסים, חסימת הכבישים וכמובן העברת הסמכויות מהדרג הנבחר לדרג הפקידותי-משפטי ולבגץ -
גם המלחמה הישירה נגד הדמוקרטיה (היום תוך חסימת הפרלמנט הישראלי) היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה העיקרית של השמאל הישראלי היא להלחם בדמוקרטיה.
האויב הגדול ביותר של השמאל הוא הקלפי.
כל השיטות פעולה שלו נגזרות ממטרת העל הזו.

יש משהו שבעיניי חשוב להדגיש:
אין הרבה טעם לדבר יותר מדי על הצביעות של האחוסלים ועוזריהם.
אלו שמלרלרים כבר שנתיים על "ד-מו-קר-טיה", בזמן שהם פועלים באלימות נגד נבחרי ציבור כדי למנוע את התפקוד הכי בסיסי של הדמוקרטיה.

אלו שהסבירו לנו בפנים חמורות סבר שאנחנו לקראת קץ הדמוקרטיה ושאם הימין יפסיד הוא יעשה את הקפיטול - וכיום עושים את הקפיטול בכנסת (רק בלי טיפוסים מצחיקים עם תחפושות ובלי יש כוחות אכיפה)

זה כבר מזמן לא הסיפור.

כולם כבר מבינים שאין מצידם שום קרב על דמוקרטיה.
אין להם גם שום ערך שעומד בפני עצמו (חוץ משנאה עמוקה לרעיון של מדינה יהודית מצד חלק ניכר מהמובילים האידיאולוגיים של המחאה).

אין בנאדם, מטומטם ורפה שכל ככל שיהא, שטרם הבין את האירוע. יש פה מיעוט אלים ובריוני שלא אכפת לו שום דבר חוץ מכוח ושליטה.

פרלמנט שמכבד את עצמו, אפילו קצת, מכנס עוד מחר דיון חירום בוועדה יעודית. פרלמנט עזה מקיים שימוע של כל הקצינים והפרקליטים שקשורים לדריסת הדמוקרטיה ושלטון החוק ואיפשור אנרכיה ברחובות מטעמים פוליטיים.

כמובן, הפרלמנט צריך גם לדרוש מהשר רלוונטי (השר לבטחון לאומי) להחליף ולמנוע קידום של קצינים שלא מסוגלים להבטיח לאזרח חופש תנועה בגלל קומץ פורעים אלימים.

בפינת המובן מאליו:
אם עשרות פורעים היו מנסים למנוע דיון משפטי בבית המשפט העליון, וחוסמים שופטים מהגעתם לקיום תפקידם, הם היו מסולקים כולם באגרסיביות ובאלימות (מוצדקת) - ונעצרים לפרקי זמן ארוכים בשל מסוכנותם.

אם פורע אלים היה מכה את דפנה ברק ארז בדרכה לדיון פוליטי בבית המשפט הוא היה, ללא כל ספק, עצור עד תום ההליכים ומסיים במינימום עם שלוש שנים בכלא.

גם היום, מחוץ לעולם הפנטזיות,
אין שום פתרון ריאלי שבו החרדים כחברה מתגייסים לשירות משמעותי.

גם היום, אם לא מתעסקים בלשחרר קיטור או להרוויח נקודות פוליטיות,
המסלול היחיד שיוכל להביא שינוי הוא לשחרר כהוראת שעה את כל החרדים בגיל 18 כדי שישלימו וירכשו לימודים בגיל צעיר יחסית - בדרך לעבודה נורמאלית שתאפשר להם להתפרנס בכבוד ולא על חשבון המדינה.

מי שרוצה וראוי?
שיישאר בישיבה על חשבונו - ועל חשבון אחיו לקהילה שידאגו לו.
כמובן, מי שבוחר בכך, יתקבל לפלוגה או גדוד או חטיבה חרדית - ובהמשך הדרך יקבל הכרה והערכה חברתית, תעדוף במשרות ציבוריות וכד'.

עוד עשור - אחרי שבינתיים הם יקבלו פחות קצבאות ילדים כמו יתר הזכויות שיחולקו בהתאם לתרומה, שירות קרבי, מילואים וכד' - נקווה שתתרחש ישראליזציה ותהיה היתכנות להפסיק את הוראת שעה.

עד אז? אין באמת ברירה.
העוול קיים, המינימום הוא לתעדף את המשרתים אל מול החרדים (יחד עם הערבים ויתר המשתמטים למיניהם, כולל אלו שמתחמקים מקרבי).

כל פתרון אחר הוא אחיזת עיניים.

למעשה, בניגוד למסים אחרים - דווקא מיסוי של הקצבאות המכונות פנסיות תקציביות לא יפגע בשום פעולה יצרנית.
להפך.
התרחיש הסביר הוא שדווקא מיסוי שכזה יכריח את הפנסיונרים המשועממים להעביר את ימיהם גם בפעילות פרודוקטיבית שאינה כרוכה בקפלניזם סטייג' 4

וכן, כבוד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'.
גם אם הולכים על הגישה הכי סולידית ומניחים שאין בעיה מכך שהחתולים הקציבו לעצמם את השמנת - על חשבון פשוטי העם והדורות הבאים -
עדיין אין שום הגיון או הצדקה שקצבאות בגובה 70, 80, ו-100 אלף שקל בחודש לא ימוסו בעיצומה של מלחמה כשכל יתר האוכלוסייה.

באמת נראה למישהו הגיוני ששר אוצר, בעיצומה של מלחמה יקרה, לא יכול להטיל מיסוי על פנסיות תקציביות מ-30 אלף שקל ומעלה?

הלא אפשר להשתגע.
גם בלי הקומבינות מהצד, הג'ובים באקדמיה המשפטית, השיבוצים בוועדות ציבוריות, והחברות בדירקטוריונים והנהלות למיניהן (וכמובן הבוררויות והגישורים, אם כי מטומטמים מסוגה של ביניש פחות מבוקשים בתחום) - הפנסיה התקציבית של ביניש יכולה להגיע גם ל-30 מיליון שקלים.
ושוב, כידוע לכל מי שראה אותה מדברת שתי דקות - לא מדובר במלפפון הכי טרי במקרר.

אז החצופה המושחתת הזו עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?
אחרי שקימבנה את דרכה בכל צומת ופינה, ואחרי שדחפה את עצמה לעליון למרות התנגדות שמגר בשל היכולת המשפטית הירודה שלה -
היא עוד מעזה לפתוח את הפה?

האם ניתן להעלות על הדעת אירוע יותר חצוף מכלומניקית כמו ביניש,
שמהווה חלק פתטי במיוחד בחבורה מדושנת ומסואבת שנהנית מפנסיות תקציביות על חשבוננו בהיקף של מיליונים רבים -
עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?

יודע שרבים חוששים מכך שפקידה בינונית ולא מתאימה לתפקיד אשר על אף היותה משפטנית מדרג ד' קומבנה לתפקיד הפקידה החזקה ביותר בעולם כחלק ממערכת מושחתת וחסרת בושה - ומאז היא שואבת לעצמה סמכויות לשים מקלות בגלגלים הכריע בכל נושא או החלטה באופן הקיצוני ביותר שיש.

אבל פייר, עכשיו כשאתם רואה שכל הנהלת הפרקליטות החליטו להביע אמון בשמש העמים אתם לא רגועים יותר? אתם לא יכולים לשים בצד את השאיפות המעצבנות הללו לקחת חלק באמצעות נציגים בניהול המדינה ולאפשר לגברת מיארה וחבריה לנהל את חיינו?

אגב, בניגוד לתיקים החוקתיים-מנהליים הרבים עליהם הימרתי בעבר, לאור האינטרס המוסדי-פוליטי האדיר של הפוליטיקאים עם הגלימה, בסוגיית רונן בר תוצאות ההליך ממש לא בטוחות בעיניי.

בהיבט הזה, עצם האשרור מחדש של כל דיון או החלפה מקבע את זהות המחליט האולטימטיבי. מצד שני, רונן בר הוא סמל ציבורי מפוקפק לגמרי וגם הרווח במקרה הזה גבולי כאשר בר שממילא מסיים בשנה הבאה כבר את הקדנציה כבר הודיע שיפרוש לפני הזמן.

גם מבחינה משפטית במקרה הטיעונים נגד ההחלפה דחוקים עד תמהון. לשון החוק, מארג החלטות הממשלה, תכלית החוק המפורשת עליה הצהיר האקטיביסט הידוע מני מזוז, קבלת ההחלטה על ידי הממשלה כולה ולא על ידי נתניהו (שכלל לא חשוד בעצמו), האפשרויות לייצר מנגנונים שימנעו עוד יותר אתניגוד הענינים - וכמובן התכלית המעשית לאפשר יחסים תקינים ושיתוף פעולה במערכת יחסים כה רגישה ואינטימית - כולם מקשים מאד על הסבר משפטי רבע-הגיוני שיאפשר את קבלת העתירה.
לא שזו חובה, בבורדל של בגץ - ובכל זאת, הרווח פה קצת גבולי. מה האינטרס? הכל בעבור עשרה חודשים נוספים של רונן בר במקום הסגן שלו לשעבר? זה עד כדי כך קריטי?

בסיטואציה כזו, בהחלט אפשרי שעמית יהנדס פתרון ביניים - דוגמת דחייה מסוימת של ההחלפה שתאפשר "להשלים את החקירה בענין קטאר" או מנגנון אחר שיאציל סמכויות או ימנע מראש השב"כ הבא להתערב בחקירה. הכל, תוך 'רמיזה' עתידית לפיה כלל הטענות בדבר החשש למחליפו של בר - שמורות לעותרים לאחר שזהותו תתברר לציבור.

תוצאה כזו תאפשר לבגץ למקסם תוצאות: לתת הישג מסוים למחאת הבית, לקבע את היותם הגורם המכריע בכל מינוי או החלטה, לאפשר כותרות (שטחיות) על ההגינות והאובייקטיביות ולשמור תחמושת להליכים שבאמת חשובים למשפחה.

ואם כבר בחירת הרכבים והנדוסם,
בדיון על מ"מ נציבות שירות המדינה לרואי כחלון היו עורכי דין מצוינים,
למה שהממשלה לא תיקח אותם?

וזו התזכורת המי-יודע-כמה לכך שבמשחק המאד לא פשוט הזה, כדאי למחנה הציוני והדמוקרטי לשחק חכם, חד ואפקטיבי.
מי ששולט בהליך, בסד הזמנים, בזהות ההרכב ובסעדי הביניים - מכתיב במידה רבה את התוצאה.
הממשלה יכלה להמתין שבוע וחצי לסולברג כשופט תורן.

האם סולברג התגלה כסמרטוט בעבר?
בוודאי, מספר רב של פעמים.

אבל האם המתנה כזו הייתה ממקסמת את הסיכוי להימנעות מצו ביניים ואולי אפילו מכוונת את ההליך לדחייה טכנית בהעדר זכות עמידה (שכן רונן בר, הנפגע האישי הקלאסי והישיר שגם מכיר את כלל הפרטים טרם עותר בהתאם לפסיקה העדכנית והמינמליסטית של העליון)?

כן, ואם מחליטים לנהל מאבקים כאלה תוך כדי מלחמה -
המינימום הוא לנהל אותם באופן חכם ואפקטיבי

ולטובת העוקבים שפחות שולטים בחומר האנושי, נסביר ונרחיב קצת:
באופן מעורר תמהון, על אף "החשיבות העצומה לדמוקרטיה הישראלית",
עמית בוחר במכוון שלא להגדיל את ההרכב אלא לשמור על הרכב סניוריטי של שלושה שופטים בלבד.
למה?
כי כשלא מדובר במשפט הנשען על כללים - אלא בפוליטיקה הנשענת על פוזיציה, כוח ומחנה סוציולוגי - הינדוס ההרכב הוא גם הינדוס התוצאה.
וכך, בשמירה על שלושה שופטים עמית דואג לא לצרף חלילה שופטים מעט-פחות-אקטיביסטיים.

למה הכוונה?
לדוגמה, הרחבה סטנדרטית לחמישה שופטים הייתה מצרפת את השופט יוסף אלרון שכידוע, לא קורץ מחומר של שופטי עליון. גם ברמה האישית אלרון אינו מחסידי עמית וכמי שפורש עוד חצי שנה הוא ודאי לא יהיה מחויב באופן טוטאלי לפוליטיקה הפנימית.
ההרחבה הסטנדרטית גם הייתה מצרפת את דוד מינץ. אף הוא גילה רפיסות בשלל מקרים - ועדיין, באופן יחסי, הוא מעמיד סיכון ואי ודאות מסוימת בפני עמית.

ובמלים אחרות, אם כל מה שחשוב לך זה הכוח והשליטה -
למה להסתבך במקום להזמין את דפנה לקפה בלשכה כדי להחליט על כוס קפה מהו החוק הדין האינטרס הציבורי?!

פוליטיקה טהורה.
בלי מסווה וכמעט בלי העמדת פנים - פוליטיקה צינית, בריונית וטהורה.

וזה כמובן מתקשר לשאלת הדיפ סטייט והפנייה לטראמפ ולויכוח הציבורי המסקרן והחשוב שהתפתח בנושא בימים האחרונים סביב פעילותו הנמרצת של פרופסור משה כהן אליה בנושא

ואם זה לא ברור שקד היא לא הנושא. היא דוגמא מעצבנת במיוחד לשרלטנות שלא באמת ראויה להתייחסות.

אבל יש ברוב העצום של התומכים בתיקון מערכת המשפט את המחנה ה-"כן אבל לא ככה". חלק מהם גם תומכים אדוקים ב"ברור אבל לא עכשיו". ואיך אפשר בלי "אתם צודקים אבל אסור לעצבן את הצד השני".

שרלטנים ונוכלים ציניים כמו שקד לא ראויים להתייחסות - אבל הגרינצייגים, שמעלים טיעונים מצוינים, הם כבר סיפור הרבה יותר מורכב.

ודווקא מולם כדאי להיזכר בפארסה של שקד - האדריכלית ש"שינתה בצעדים איטיים ומדודים את בית המשפט" ובפועל הביאה לפסק הדין מופרע שמחריב את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

ככה זה, חילופי אליטות זה דבר מכוער ומסוכן מאד. לא קל להילחם במיעוט חזק ומקושר שמוכן לשרוף את המדינה אם יגעו לו בפריבלגיות אותן גנב לציבור.

אפשר וצריך לבקר את הממשלה -
אבל אסור לשכוח לרגע שבלתי אפשרי לשחק שחמט כשהצד השני בכלל חושב שהוא בקרב ג'יו ג'יטסו נטול גבולות וקווים אדומים.

פייר, אם הייתי ממנה את עופר גרוסקופף - שופט שמאלני פרוגרסיבי, ואולי גרוע מכל: חכם מאד - לקדנציה של מעל 20 שנה, בתמורה לייבוא של פרופסור מטורף שאחרי שהוצג כפסגת השמרנות הבינלאומית הפך את המשפט לבדיחה כשהסביר למה ניתן לבטל חוקי יסוד מכוח העצמאות -
לא הייתי יוצא מהבית לאיזה 50-60 שנה.

אבל איילת שקד?
אחרי הכשלון המונומנטלי שלה היא אשכרה לא מתביישת לצאת בהצהרות חלולות כדי לנסות לעקוץ ולקבל נקודות פוליטיות (אלוהים יודע ממי).

הו, חברים, עצרו הכל. הנוכלת שהייתה בוועדה לבחירת שופטים במינוי של 9 מ-12 (!) שופטי בית המשפט העליון האקטיביסטי ביותר בהיסטוריה האנושית יש הסברים איך צריך להתייחס לבתי משפט. כולם מצייתים, שמעתם?! (גם לפסיקה שתהרוג ג'ינג'ים? שתבטל את הבחירות? שאשר את זכות השיבה? שתמנה את סוזי נבות לראשת שב"כ?).
חשוב לרשום ולשנן וליישם כל אמירה של העילוי הפוליטי הזה, חברים.

איזו כלומניקית, יא אלוהים.

מצד שני, צריך לשמור על פרופורציה.
גם אם הנשדד היה יכול להתמודד באופן יעיל וחכם יותר מול השודד שמאיים במלחמת אזרחים ודם ברחובות - אסור לתת לביקורתיות לעמעם את ההבדלים.

והנה דוגמא מובהקת.
גרינצייג הוא עיתונאי מצוין. באמת. חכם, חרוץ, מעמיק. בטופ של התקשורת הישראלית.
ובכל זאת, הביקורת שלו מוגזמת מאד בהקשרה ובעיקר בטוטאליות ובנחרצות שלה.

שוב, אפשר וצריך וכדאי לבקר את האופן שבו הממשלה מתנהלת, וכל גוף צריך להשתפר וייצא נשכר מהמלצות - כך גם הנוהג באכסניה צנועה זו - אבל צריך פרופורציות.
וכאן אי אפשר (ואסור!) להתעלם מההקשר.
כמעט מגוחך לשכוח לצורך הדיון שכל צעד שהימין ניסה לבצע בעשור האחרון נתקל במלחמה. כל החלטה, כל חקיקה, כל נסיון הכי קטנטן להזיז את הגבינה שנגנבה במשך שנים - נתקלו בזעקות שבר ובאלימות ובעתירות ובפסיקות שערורייתיות ובהפעלת לחצים בינלאומיים וחרמות ואלימות והצקה למשפחות ומה לא.

הביקורת חשובה ומועילה.
אבל בחייאת, קצת פרופורציות.

ומכיוון שהמאבק המופרע של שלטון המשפטנים והפקידים לא לוותר אפילו על גרם אחד של כוח בלי לזעוק על 'קץ הדמוקרטיה' ולאיים בדם ברחובות -
מפנה שוב לאסטרטגיה שצריכה ללוות כל מאבק משפטי👆 (אמלק: בחירת מאבקים פומביים בחכמה, קידום פעולות וחוקי בטחון והגירה, מינוי תובע מיוחד לחקירת משפטנים, פוליגרף למניעת עבירות בדגש על הדלפות, ויוזמה לתגבור שופטים בעליון מול העומס והסחבת)

כמעט כל הצעדים שם נטולי מחיר, קשה מאד להילחם נגדם ציבורית ומביאים תועלות ממשיות.

נכתב כאן בלי סוף על החשיבות האדירה בבחירה אסטרטגית ומתוחכמת של האירוע שבו יבחן האיום במבחן הטנקים של ברק -
אירוע יזום, נשלט, בלתי הפיך ובלתי אכיף,
ובעיקר כזה שבמרכזו נושא אידיאולוגי של בטחון או הגירה שסביבו ברור שהסנטימנט של 90 אחוז מהעם נמצא עם הממשלה.

האם החלפת ראש השב"כ הוא נושא שכזה?
די ברור שלא.

צו העראי של כנפי שטיניץ - שכמובן הוצגה עם המינוי כשמרנית ידועה ("אשת של יובל!"- לא באמת מפתיע אף אחד.
רות רונן בשבוע הבא הייתה פועלת באופן זהה.
למה לא לחכות לסולברג?
למה לא לעבוד מעט יותר חכם ויעיל?
למה לא למקסם את הסיכויים להתנהלות חלקה יותר שתאפשר להשיג מטרות פוליטיות?

אז נכון, לא קל להתמודד עם מיעוט אלים ותאב כוח שלא מוכן לשחרר את הסמכויות שהוא גנב מהציבור.
בהיבט הזה, אסור לביקורת להתעלם מהסיטואציה המאד-לא-פשוטה במאבק מול מופרעים שמאיימים במלחמות אזרחים, אנרכיה, שפיכות דמים ופסיקות לא חוקיות של קומץ פוליטיקאים בגלימה.

ובכל זאת, למה לא לעבוד חכם?

כזכור, ניסיתי לשכנע לדחות לעשרה ימים כדי לקבל את סולברג כשופט תורן.
לא הצלחתי.

וכעת הממשלה מקבלת צו ארעי והופכת את המינוי וההסכמה של מועמד חלופי להרבה יותר מורכבת.

הולדת הספין ויישומו:

לפני למעלה מחודש -
מיד לאחר פתיחת החקירה, התדרוך הזחוח של רונן בר (מפי עמוס הראל) שמרגיע את קוראי הארץ כי הוא קפלניסט נאמן ובניגוד להרצי שנכנע, הוא לא יסיים את הקדנציה ההו-כה-מפוארת שלו בלי קרב מדמם מול הדמון נתניהו.

היום, בלי שמץ של בושה -
בר מנסה להשתמש בחקירה נגד חלק מלשכת נתניהו כתירוץ שבגללו הוא זה שצריך האם מתי ואיך תסתיים כהונתו (חקירה שלפחות על פי הדיווחים העובדתיים שיצאו עד כה, תסתיים, לכל היותר, בענייני מיסוי וכד'. כאשר עד אז, בהתאם לדיווח מהיום, החקירה בכלל מנוהלת על ידי פרקליט המדינה, מבוצעת על ידי חוקרי המשטרה ולצדם אכן משתתפים בה גם חוקרי שב"כ)

ברק שורק במשרוקית עם איומים מאפיוזיים –
והכלבים האלימים עם הקצף מיד יוצאים לדרך.

והיום, בפינת הדיון המגוון והמפרה.

וברצינות,
מי האנשים שצורכים את השלשול התקשורתי הזה?
כמה אפשר לכלוא את עצמך בתיבת תהודה?
מאיפה הפחד הזה מלנהל דיון עם עמדות ודעות סותרות?
איזה מין 'גוף תקשורת' מקיים 'פאנל' ובו ארבעה אנשים שחושבים בדיוק אותו דבר, רק אולי מתחרים ברמת ועוצמת השנאה לנתניהו?

מה שכן, תודו שכולכם מחכים לראות את שרגא והליצנים שלו עותרים ומסבירים שההחלפה של בר היא בעקבות החקירה - אחרי שיצאו בקמפיין פוליטי תקשורתי למנוע את פיטורי בר כבר לפני ארבעה חודשים.

לא שזה יפריע לחבורת המוקיונים הזו - ובכל זאת.

שרים נכבדים בממשלת ישראל, שלום רב, רגע לפני שאתם מחליטים בענין החלפת רונן בר אבקש לשכנע אתכם לדחות את ההחלטה בעשרה ימים כדי לנסות לקדם החלפה מוסכמת.

אז נכון, ההתנהלות של רונן בר מופקרת ומופרעת. גם האיומים הקשורים מסוכנים ובמצב רגיל ראוי להמשיך במלוא הכוח ולא לתת לם סנטימטר.
ובכל זאת, ולמרות הכל, לא הייתי מקבל החלטה בנושא היום אלא ממשיך וממצה את הבירור, מוודא מנגנון חקירה נקי שלא יושפע מהחלפת ראש השב"כ וקובע ישיבה נוספת בעוד כ-10 ימים שם תתקבל ההחלטה - כשעד אז יתבצעו נסיונות להגיע להסכמה על מועד עזיבה מתואם.

למה לקיים הידברות למשך 10 ימים נוספים?
א. ניהול סיכונים - כי זו לא קלישאה. אנחנו אכן באמצע מלחמה מול אויבים במספר חזיתותְ. ראוי לנהל סיכונים גם ביחס לאפשרות של מלחמת אחים, דחוקה ככל שתהא.
ב. דעת קהל - בסוף, המטרה היא לשכנע את הישראלי החציוני. זה לא אמור להיות קשה במיוחד כשמדובר בראש שב"כ שרוב מוחלט של הציבור תומך בהחלפתו. ברגע שהממשלה תצהיר על נסיון להגיע להסכמות, והצד השני ידחה את היד המושטת - יש לזה משמעות ציבורית.
ג. בגץ ומשפט מנהלי - שופטי העליון פוליטיים עד העצם. האירוע מוכר לי. ועדיין, יש מספר שופטים אקטיביסטים מעט פחות. מכיוון שהחוק כה ברור בנושא הקונקרטי הזה, כדאי להתנהל נכון. אין סיבה שלא לאפשר מיצוי של הדיון, בחינת העובדות בכובד ראש וכד' על מנת לא להעניק תירוצים מיותרים סביב "הפרת חובות מנהליות".
ד. אין מחיר אמיתי לדחייה - הרוב ברור, והפיטורים ממילא ייכנסו לתוקף עוד 30 יום. יהיו לחצים והפגנות? בהחלט יכול להיות. ועדיין, המחיר מינימלי.
ה. צו ביניים וזהות השופט תורן - אם תתקבל ההחלטה עכשיו, לצו הביניים שיוגש ביום ראשון תגיב רות רונן. אם היא תתקבל עוד -10 ימים השופט התורן כבר יהיה נעם סולברג.

איזו התנהלות מופרעת של רונן בר.
הפקיד אשכרה סירב להגיע לישיבת הממשלה ולהשיב לשאלות של הממשלה שממונה עליו.

ובכלל, איזה מכתב פסיכוטי שנראה כאילו חציו נוסח על ידי משפטן מנהלי - וחציו השני על ידי גנרל מטורף ברפובליקת בננות שלא קרוב להבין מהי דמוקרטיה ומסרב להכיר בכפיפות שלו לממשלה בהתאם לחוק

מה האנד גיים שלו?
צו ביניים של בגץ?
ונגיד שכן, כמה זמן לדעתו זה יתפוס? שבוע? חודש? ובכלל, האם הוא חושב זו מסגרת עבודה תקינה? בריאה למדינה?

אז מה המטרה פה?
הוא סבור שהטנטרום המופרע הזה ירתום את הקפלניסטים לנסות ולהשכיח את נהרות הדם שעל ידיו?
מה בדיוק חושב הפתטי הזה כשהוא מסיים את הקדנציה הכושלת להחריד שלו באחיזה נואשת בציפורניים בקרנות המזבח?

וגם היום מה שמדהים זה שמעבר לפסאודה יודעת-כל ולאינטונציה הבטוחה בעצמה - הטיעונים של המחנה האנטי דמוקרטי כל כך חלשים.

אז בואו נשים שניה בצד את הטעויות וההטעיות העובדתיות.
זה לא קל. רק בפסקה וחצי הזו יש שורה ארוכה של שגיאות: מי שמחליף את ראש השב"כ היא הממשלה, מי שמחליף את היועצת היא הממשלה, זו לא קואליציה של 64 אלא 68, מי שהתנגד במקור למינוי נציב תלונות שופטים הוא בכלל ברק (ואחר כך סירס את התפקיד עם שליטה של שופט עליון בדימוס), תרבות ההחרמות מאז ומתמיד הייתה של השמאל וברק מהחרמת גביזון ועד הווטו על בקשי וביטון.

אבל שימו את זה בצד.
בואו נתמקד בעיקר.

האם אהרן פאקינג ברק אשכרה בא בתלונות לנבחרי הציבור מהימין על שימוש בכוח במקום חיפוש הסכמות?
העריץ שעשה הפיכה שיפוטית ושאב עוד ועוד סמכויות מהממשלה והכנסת אל קומץ שופטים מדבר על "לפעול בכל דרך להסכמה"?
ומה עוד בתוכנית? בני סלע מציף לצניעות ופוריטניות? אחמד סינוואר מטיף נגד אלימות?
אז נכון שחלק גדול מחסידיו הפכו לעדר, אבל הוא אשכרה חושב שכולנו מטומטמים?

די מדהים להסתכל במאקרו על מה שקורה פה.

הימין בישראל עבר הכל.
הוא עבר את אלטלנה, הפנקס האדום, הסכם השילומים, אוסלו, ההפיכה המשפטית של בגץ, ההתנתקות וגם את סיכול הרפורמה המשפטית בחסות אלימות ובאיומי סרבנות.

פעם אחר פעם הוא ראה והבין והרגיש איך למרות נצחונות בקלפי הוא לא יכול לתרגם את הרוב בגלל שהמיעוט מסרב לשחרר את הכוח והסמכויות מידיו.
ובכל זאת הוא נשך שפתיים.

וכעת הקשיש המופרע והמופקר הזה מאיים - באמצע מלחמה במספר חזיתות - במלחמת אזרחים ובשפיכות דמים בגלל שמחליפים איזו פקידה שמלכתחילה לא התאימה לתפקיד? בגלל החלפה של פקיד שאין חולק שבמחדליו הוא אחד מהאחראיים המרכזיים לטבח?
אין לאנשים האלה גבולות?

ושוב, המטרה של בליץ הראיונות של ברק ברורה:
א. משרוקית כלבים לציבור שלו - ובעיקר לקיצוניים שבהם
ב. לחץ על שופטי בגץ לקראת ההכרעות העתידיות (בדומה לראיונות ול'מאמר' סביב הרפורמה והעתירה בענין צמצום הסבירות)
ג. הרתעת הימין שתמיד היה נאמן לממלכתיות (וגם היום מקדם יוזמות מינוריות באופן יחסי)
ד. ואולי יותר מכל, הוא באמת מאמין שאיום מאפיוזי על מדינת ישראל יסייע בשימור מפעל חייו - העברת הכוח מהציבור ונבחריו לפקידים שבחסות 'מקצועיות' ישמרו עמדות אידיאולוגיות-פוליטיות שלא זוכות לרוב בקלפי

קשה להתנער מהדיסוננס.
האיש הזה כמו יצא מסרט אימה.

אדם שברמה האישית מדבר בצורה מנומסת בלשון רכה ובקול שקט -
מיישם פעם אחר פעם התנהלות מאפיוזית, אלימה ובריונית שאף מכונת רעל לא יכולה להמציא.

גם ה'אזהרה' שלו פה לא ניתנה בשום צורה בצורת משקיף מן הצד אלא כאיום קלאסי של סנדק.
רק שהוא לא מאיים על אדם זה או אחר -
אלא על מדינת ישראל כולה.

אין שום יכולת לתאר את השפל שמפגין פה ברק.

הפוליטיקאי בדימוס שבעבר הסביר בנכלוליות שאין שום בעיה עם הפסיקות הפיראטיות שלו שהביאו להפיכה חוקתית,
כי הממשלה יכולה לבטל את חוק היסוד ברגע שהיא רוצה -
כעת מאיים במלחמה ובשפיכות דמים אם לא יקשיבו לדרישותיו שלא להחליף את ראש השב"כ הכושל בתולדות מדינת ישראל.

הזקן האשמאי הזה הוא ללא ספק אחד מהאנשים הכי מסוכנים, מזיקים ומגלומנים בתולדות העם היהודי.

גם היום וגם מחר וגם אתמול - חסימת צירים היא אלימות טהורה.

כל מי שחוסם לאזרחים את דרכם לאסוף את הילדים, עוצר מילואימניקים באמצע מלחמה בדרך לבסיס ומעכב לאמבולנסים בדרך לבתי החולים ולילדים מעולפים -
צריך להיות מטופל באגרופי ברזל.

פינוי אגרסיבי ונחוש, מעצר עד תום ההליכים, כתבי אישום מהירים (בדרך לעבריינים חוזרים ומארגני החסימות), אכיפה אזרחית ותשלום פיצויים על הנזק וכו' וכו'

זה לא קשור לנושא המחאה.
להפך, דווקא האכיפה תוכל להוכיח שהמחאה היא אמיתית ולספק סיגנל על כך שהפעם באמת 'מתה הדמוקרטיה'.

סבורים שצריך לעשות הכל בשביל המחאה?
חושבים שאין ברירה אלא לשבש חיים של אחרים כדי להציל את המדינה או את עולם התורה?
בטוחים שהמצב כל כך קטסטרופלי עד שאין ברירה אלא לדפוק אותנו כדי לתת במה לרעיונות שלכם?
אוקיי, נניח.
אבל המינימום הוא שתוכיחו את הדחיפות.

המינימום הוא שכל העבריינים ישלמו מחיר כבד.
דיברנו על שלטון חוק, לא?